מחשבות על החיים – הבלוג


חושבים בטמבלר מהיום
מאי 28, 2011, 9:54 am
Filed under: Uncategorized | תגיות: , , , , ,

מחשבות על החיים נוטשת ללא בושה ועם לא מעט חרטה את הפלטפורמה שהביאה אותה עד הלום.
מהיום חושבים ב :
http://thoughtsaboutlife23.tumblr.com/

ניפגש בקרוב



סוג של אמנות

בנקסי הוא אמן רחוב אנגלי. האמן רחוב הכי גדול בעולם. כנראה האמן רחוב הכי טוב בעולם. המוח שלו חד כמו סכין. הוא שופע רעיונות וכולם ממש חכמים.

לא רבים יודעים או בכלל מאמינים שזה הגיוני אבל בנקסי הוא חצי ישראלי-חצי ערבי. הוא חולק את סיפור החיים המעניין הזה עם אחותו קארין ארד החצופה. היא כתבה מאמר מהפכני. הוא העלה את ערך הנדלן של כל בית שצייר עליו. החיים בין דת לדת ומוצא למוצא השפיעו עמוקות על מהלך חייו של  בנקסי. אחרי ריב על טריטוריה עם קלון הוא נאלץ לעזוב את ישראל ולקדם את הקריירה שלו באנגליה כשהוא מנצל את החצי הפלסטינאי שלו לקבלת ויזת פליט מהאו"ם. שם צמח מלמטה-  מהרחוב. אחרי שתלה תמונות שלו בגלריית טייט עלתה קרנו גם בעיני מבקרי האמנות ומאז הוא פורח.

הסוגיה הפוליטית לא משה ממוחו הקודח של בנקסי ולפני כשנתיים החליט לבקר בארץ על ידי שימוש בדרכון מחודש. כך נמלט מזכוכית המגדלת של הסקוריטטה הישראלית שעוצרת ומעכבת את הכניסה לישראל  לכל פרופסור מלומד או ליצנים שברור שהם אנטישמים.

על המסע הזה מחליט בנקסי לבסס את הסרט הראשון שלו. "היציאה מחנות המתנות" מבוסס על הטיול לישראל, ההכנות שלו וכמובן על השותף ההזוי של בנקסי למסע לארץ ישראל.

טיירי גואטה הצורפתי הוא חצי אח של דייויד גואטה הדיג'י הנודע. אבל בניגוד לבנקסי ההיסטוריה המשפחתית לא השפיעה על מהלך חייו. בניגוד לדייויד והקריירה הנוסקת שלו הוא החליט להיות פשוט היפי. לצלם המון, לעשות ילדים, ולנסות להיות בשמחה ברוב הזמן הפנוי שלו.  מי שעובד פחות מקבל הרבה יותר זמן פנוי וזה הופך הרבה יותר קשה להיות בשמחה.

אז לכו לראות את הסרט. אחד מהם מוכשר והשני מעתיקן לא רע.

אומרים לי שאני שקרן. קשה לי לענות. האמת היא סובייקטיבית לחלוטין. לא טענתי מעולם שאני מציג את האמת. בטוח שלא את שלי. כשמתחיל בלגן אני תמיד בודק פה. שם מדברים לעניין.

זה תמיד מרגיע אותי כשאני נסער. הדם של ויליאמס הופך אותך למשהו אחר.

 



סופשנה

עוד שנה מסתיימת לה בעוד רגע. שנה שאני זוכר את המספר שלה והיא לא באותיות. אני מרגיש שהשנה חדשה  עם התפוח בדבש זו גם שנה חדשה בשבילי. אבל מתוקף היותי אזרח הכפר הגלובלי ומשתמש כבד במטריצה גם זה סיום שנה ומקום לסיכום.

אז אני יכול לרשום ולחשוב מה כדאי להגיד שהיה טוב השנה. שייח ג'ראח בגדול לא טוב. ממשלה ושריפות לא טוב. יהודים וערבים לא ממש טוב.  גם השנה! . לאכול בעלי חיים או כל מוצר מן החי גם לא טוב ויש ספר על זה. הרבה מוזיקה טובה.

אני יכול גם להעתיק את  הרשימה של אלון ולשנות את הסדר כמו שעשו בפיצפורק,אבל אני פשוט מעדיף את  הרשימה של הNME.

אז האלבום של בסט קוסט מצוין.

השנה משהו קרה. עם קשר ברור לתוחלת החיים שגדלה הפכו הזקנים יותר מגניבים מהצעירים. אני אוהב את הגורילז וLCD כל כך כי הם יותר מבוגרים ממני. כבר דיברתי עליהם כאן.

גם ניל יאנג שפאקינג הופיע בוודסטוק הוציא אלבום שהוא די רלונטי לימינו אלה. הוא כמובן מהגג על תקופת הצעירות בה נהג לתפוס טרמפים עם שחורים(!) שנתנו לו לעשן משהו, אבל הוא בסוף מודה לאשתו ולילדים.

אבל חטיאר השנה הבלתי מעורער הוא כמובן דייויד בואי בכבודו ובעצמו. גם בגילו המזדקן הוא ממשיך להוציא מוזיקה נועזת ותרנית וכמובן להקדים את זמנו. באלבום האחרון שלו הוא לא דופק חשבון לאף אחד. הוא מבצע גירסאות כיסוי ללהקות אזוטריות ומוציא לאור שירים שאין ספק שבלעדיו אני ואתם לא היינו מכירים.

הוא לוקח שיר של להקת באוהאוס(שמכנים עצמם לעיתים "הבינלאומי") על טיפוס מוזר בשם זיגי שלא מפחד לנגן בגיטרה בשנת    2010 והופך אותו לדייויד בואי. אם הייתי הסולן של באוהאוס הייתי מתאסלם.

אחרי שהלייבל הסיאטלי סאב פופ הצליח השנה עם להקת no age הוא החתים נרקומנים אחרים בשם נירונה. בואי לקח שיר שלהם על ברוקר שירד מנכסיו והפך אותו לשיר הרבה הרבה הרבה יותר טוב. אם הייתי הסולן של נירונה הייתי מתאבד.

כמו כן לוקח בואי את המפיק טרנט רנזור איש Nine inch nails וכותב איתו שיר על הבדיקות המעיקות בנמלי התעופה בכניסה לארצות הברית. טרנט רנזור התפרסם מאז עם הפסקול המפוקפק ל"רשת החברתית" אבל בואי היה שם לפני כולם כמו תמיד.

השיא של האלבום הוא כמובן השימוש של בואי בז'אנר האלקטרוני הלונדוני החדש – הג'אנגל.  פלא קטן חותם את האלבום והופך אותו בלי שאלה לה-אלבום של שנת 2010.

אין שום ספק שבשנת 2011 גם הסבתא שלכם תרקוד בחתונה לצלילי let's dance. כי בואי הכי גדול.

חובה לתת בסיכום השנה גם אזכור של כבוד לBURIAL שלקח השנה  באלבומו "לא באמת" את הפוסט דאבסטפ למקומות שאף אחד לא היה מאמין שיגיע אליהם בשנת  2007. למשל עם השיר הזה.



דליפה במשפחה

ויקי ליקס. אתר אינטרנט שעלה לאוויר בשנת 2006 ומיוצג ע"י  מר ג'וליאן אסנג' האוסטרלי. הסיפור הוא ידוע ומוכר לכולנו והוא חוזר על עצמו בשמות שונים כל כמה זמן. אדון X עובד בארגון חשוב ומשמעותי. אדון X מגיע חדור אידיאולוגיה ומצפון. בזמן עבודתו עובר עליו שינוי עמוק ומשמעותי לכולנו. לעיתים הוא מגלה שהארגון המדובר הוא לא מה שחשב. שמדובר בסאוב. שהפוליטיקה משחקת תפקיד משמעותי. שהמכרזים תפורים. שהאידיאולוגיה הכנה והאמיצה שלשמה הצטרף לארגון לא ממש משחקת בו תפקיד. הוא מבין שהוא עוד פיון פטריוטי שנקרא אל הדגל. ושהדרג העליון משחק בפיונים להנאתו הרבה וכמובן שללא שום מטרה נעלה. לעיתים הוא מגלה שמלחמה, בשביל מה זה טוב? כשבעלי האינטרסים העליונים ביותר בארגון דואגים לתחת שלהם  ושהוא האזרח הקטן על הזין שלהם. ואז הוא מנצל את מעמדו בארגון וגונב מסמכים חשובים שגילויים יגלה את טבעו האמיתי של הארגון. הוא לוחם מבפנים, מחליט להוציא לאור את האמת המסריחה, מקוה לעשות שינוי אמיתי. הרי זה מה שהתכוון מלכתחילה כשהצטרף לארגון. לעשות שינוי משמעותי.

אתם יכולים לקרוא לאיש הזה ואנונו. אתם יכולים לקרוא לה ענת קם. החודש קוראים לו ברדלי מנינג והוא כרגע מאזין לרייג' אגיינסט דה משין ומטליקה בחסות אמריקה החופשית בגואנטנמו.

מה זו משפחה בעצם?

מדובר בקרבת דם בדרך כלל. והאנשים עם קרבת הדם משוכנעים כולם שמתוקף היותם קרובים אליך בדם הם רשאים להגיד לך מה לעשות. כיצד יש לנהוג. מה ראוי ומה לאו. גם אתה משוכנע שאתה יכול להגיד להם מה לעשות וכיצד לנהוג. אז די ברור שזה לא יסתדר.

אם נרכז חבורה של אנשים יהיו להם לרוב דעות שונות אחד מהשני. ואז נעמיד אותם אחד ליד השני. א' יגיד לב' מה לעשות והוא יגיד לג' מה לעשות והוא יגיד לד' מה לעשות והוא בתורו יגיד לא' מה לעשות. וכל אחד רוצה משהו אחר. מעבר לזה א' דואג להגיד גם לג' וד' מה עליהם לעשות. זה לא שזה לא עובד לגמרי. זה נע בין חוסר פונקציונליות מחריד להרמוניה מפעימה. זה נע מהקוטב הזה לקוטב הקיצון במהלך כל הזמן. זה יכול לעבוד. לרוב יש בין א ב ג וד אחד שהוא חזק יותר מכל השאר. בדרך כלל החוזק לא בא מההיגיון. משהו בעבר מכתיב אותו. והוא זה שמקשיבים לו יותר ועושים כדברו. אבל הזמן עובר ומאזני הכוחות משתנים. לא כולם מוכנים לקבל את ההשתנות. החזק של אתמול מדגיש שצריך לנהוג כדרכו. אבל אתה החזק של אתמול, זמנך עבר, אומרים לו השאר.

אנחנו מקבלים מערכת יחסי כוחות דינמית ומשתנה. האידאה יפה. כולם יערבו לכולם ובעזרת התמיכה ההדדית נהפוך את חיי כל החברים במשוואה לנוחים ובטוחים הרבה יותר. בעזרת הכח המרוכז נוכל לפתור בעיות ביתר קלות. במציאות נוצרים תסביכים, רגשי נחיתות, רגשות אשם.

ובעיקר שריטות בנפש ובנשמה. מאלו שאוכלות את כולנו בכל יום ויום. מאלה שגורמות למחלות כמו סרטן ולהתקפי לב. לדיכאונות וחרדות. לחוסר קבלת העצמי וחוסר קבלת האחר, שני מפתחות זהובים שיכולים להביא לאושר.

ושאלה לחברת קרמה. מדוע שארצה להריח כמו תה ירוק?

וקריאה לעזרה : ויקי זקוקה לכם כבכל שנה. תרמו מכאן.



צלם צלם!

המצלמה. יכולת טכנולוגית מופלאה. מה זה עושה? אתה נמצא במקום מסוים. מעמיד את המכשיר המצלם בעמדה מסוימת, מבקש לחייך ולוחץ על כפתור. התוצאה מרשימה. נוצרת תמונה שמתעדת את מה שהתרחש באותו מקום. אתה יכול להראות אותה לגם למי ששלא היה במקום ביחד איתך ולהעביר לו רושם של מה היה שם. הרושם אינו מדויק אבל אל זה נגיע בהמשך.

לחלופין אתה יכול להתרשם מתמונה המתעדת "אירוע" או "מקום" בו לא היית, כשמישהו אחר חושף אותך להתרחשות. בהתחלה המצלמה לא הייתה נגישה כלכלית לכולם. היו "צלמים" מקצועיים שהיית יכול לקרוא להם כשהיית זקוק לתיעוד. אירועים חשובים צולמו. אחר כך הטכנולוגיה ירדה אל העם והפכה לאפשרית כמעט לכל אחד. המצלמה צילמה תמונה "קפואה" או לחלופין "וידאו", תמונה זזה ומלווה בהקלטה של הקול.

עם התקדמות הטכנולוגיה הצילום הפך לדיגיטלי. אין יותר פילם שאותו צריך לפתח, למצלמה מצורף מסך עליו אפשר לראות את התמונה שצילמנו מייד. המקום על הפילם היה מוגבל וגם את זה ביטלנו. הזיכרון האלקטרוני הוא עצום ובסהכ אפשר לצלם כמעט כמה שרוצים ללא הגבלה. היכולת לראות את התמונה שצילמנו באופן מיידי מונעת פספוס התיעוד. אם התמונה לא מוצלחת נצלם מייד עוד אחת. אם התמונה לא מוצלחת נמחוק אותה מייד ולא ישאר לה זכר.

אחר כך הגיעו הטלפונים הסלוללרים. כמעט כל אדם נושא איתו טלפון נייד. כמעט כל טלפון נייד מכיל בתוכו מצלמה דיגיטלית. המשמעות היא פשוטה, יש עלינו מצלמה זמינה בכל רגע נתון. אפשר לתעד הכול.

אם מישהו פגע לך באוטו, אתה מייד מצלם את המכה. אם ראית נעליים יפות בחלון הראווה, אתה מיד מצלם אותם ושולח לאשתך. אם אכלת משהו טעים במיוחד, אתה מיד מצלם ומעלה לפייסבוק. הכול צלים וכל הזמן.

פעם היו רושמים על כרטיסי כניסה להופעות שאסור להיכנס עם מצלמה. היום לכולנו יש מצלמה ואנחנו נכנסים איתה לכל מקום. כבר לא רושמים את ההערה וחלק מהנוף הטבעי של כל אירוע הוא טלפונים ניידים שמורמים אל על ומתעדים – מצלמים.  במתקנים ביטחוניים עוד מונעים מאנשים להיכנס עם מצלמה(=טלפון עם מצלמה). אני בטוח שעם הזמן הטלפונים נטולי המצלמה ייכחדו ולמתקנים הביטחוניים פשוט לא תהיה ברירה. מעבר לזה היכולת לצלם היא כה טריויאלית שהרבה יותר קשה להסתיר. פוטנציאל התיעוד של כל דבר הוא 100 אחוז. המצלמות כבר נמצאות ממש בכל מקום. בכל עסק, בכל כביש, בכל מרכז סואן. פשוט בכל מקום. אנחנו מצולמים כל הזמן.

גם בבית אנחנו מתקינים יותר ויותר מצלמות. כדי לבדוק את המטפלת, כדי להשגיח על הילדים, כדי לבדוק שהכול בסדר.

יש תרבויות ילידים שהאמינו שהמצלמה גונבת לך חלק מהנשמה. התיעוד שלך בעצם משאיר חלק ממך במקום אחר, והניתוק של החלק הזה ממך הוא לא לעניין לדעתם. הסינים נהגו להאמין שתמונות הן מנהג בורגני שלא מקובל אצל הסוציאליסט. אתה אמור לזכור את חייך כפי שהם עכשיו, ההתרפקות על העבר, פעם הייתי כך וכך, היא פסולה.

אני חלוק בדעתי לגבי  המצלמה. אני אוהב את האפשרות שהיא נותנת לי, ובמיוחד עם המעבר לדיגיטליות ולניידים אני מצלם הרבה יותר. כשאני מטייל אני נוהג לצלם. אני לא כל כך נוהג להסתכל על זה אחר כך. אבל הידיעה שמה שהיה מתועד, ושאוכל לראות אותו שוב אם ארצה מוצאת חן בעיניי. אני נהנה להעביר את המידע על החוויה שלי באופן ויזואלי לאחרים, אבל אני שם לב שככל שהטכנולוגיה משתכללת זה מעניין אותם פחות ופחות. כשאני מתבונן באלבומי תמונות של אחרים בדרך כלל מטריד אותי יותר מתי זה כבר יגמר, מאשר מה שאני רואה. אבל זה פשוט בגלל שיש בדרך כלל הרבה יותר מדי תמונות. המצגות שמראות "תמונות מדהימות" של מקום תקופה או אירוע די משעממות אותי, אני לפעמים מחליט שאני רוצה להגיע למקום, אבל פחות לראות סדרת תמונות שלו.

אני אוהב להיזכר אבל בינתים אני עוד זוכר, גם בלי תמונה. אולי יבוא יום ואהיה חייב אותה. דרור פויר רשם על האפשרות לצלם ולשלוח באינטרנט תמונה שלך מייד עם הגיעך לפסגת האוורסט. אני נקסם ונגעל מהאפשרות, בדיוק כמוהו. אם אגיע למעלה(לא נראה לי) בטח אתפתה ואשתף, אבל זה נשמע לי רע.

צלם של הלונלי פלנט מספר למה הוא לא תמיד לוקח איתו מצלמה. לי יש את הפריבילגיה לשכוח אותה לעיתים קרובות. הוא מדבר על הקארמה שתראה לך דברים שעדיף שלא תצלם, כשאתה לא יכול לצלם. אני מסכים איתו.

בטיול אסייתי אופייני פיגרנו טכנולוגית ולקחנו איתנו מצלמת פילם. חלק מהפילם טבלו בנהר המקונג . פילם אחד יצא מהקופסא שלו. התוצאה הייתה טעימה שלו מהכימיכלים שהוזרמו כמובן באופן חופשי לנהר. לקח המון זמן עד שמצאנו מעבדה שמוכנה לפתח הפילם ידנית, כבר לא נשארו  הרבה כאלה. קיבלנו תוצאה פסיכדלית לחלוטין. מי הנהר שהתרכבו עם הפילם יצרו אפקט הזוי על התמונות.טכנולוגית זה כבר לא יכול לקרות היום באופן "טבעי" שכזה.

מצד שני הפוטושופ וחבריו מאפשרים לנו לקחת כל תמונה ולעשות בה כרצוננו. אפשר לאפקט את האותנטיות החוצה, אפשר לזייף את הרגע. כל תמונה שאנחנו רואים בעיתון הניירי או הדיגיטלי עברה עיבוד. האמת בה הובהרה או שטושטשה, שילוב של שניהם ביחד בדרך כלל. אז הזמינות והנגישות מאפשרים גם את הזיוף הטוטאלי והמוחלט. חזרנו לנקודת ההתחלה של אי הידיעה מה היה שם באמת.

להיות במקום הנכון בזמן הלא נכון

אל קאעידה הוא ארגון דמיוני

המצלמה הפכה אותנו לכוכבים. הנה שיר על זה



שורשים

יש משמעות גדולה לשורשים. מה שהחל אי שם למטה מתחת לאדמה צמח וגדל לעץ גדול. לעיתים הוא מתפרץ בפתאומיות אחרי שישב וחיכה שנים. לעיתים לא ממש מבינים שהכול התחיל אי שם ממש מזמן, עד הרגע הזה שבו מבינים מאיפה זה בא. לפעמים לא מבינים למה זה בא ואיך זה בא אבל יודעים שזה בא מאיפה שהוא עוד בהתחלה. חינוך, הורים, תהליך החיברות. בתחילת דרכנו אנחנו נחשפים וזה משפיע עלינו ממש עד הסוף המר. קובע מי אנחנו.

פתאום ציטוט מקרי של הסבא רבא שלך, שמגלה לך שאתה חושב בדיוק כמוהו. זה הדי.אן.איי. זה בגנים. זה חלק ממך ובלי שידעת.

בשיר הנ"ל בערך אחרי שלוש וחצי דקות מספר T.Y הראפר הבריטי על כך שנכנס לדאנס של דאב בטעות. וזה שינה את חייו

המילה שהוא משתמש בה היא accident. מה שניתן לתאר לעיתים כתאונה. וזה בדיוק הענין עם זרע שנזרע. הרבה פעמים זה קורה בטעות. מרגיש כמו תאונה אפילו. אבל ממשיך להתנהג רגיל. בלי כוונה גילינו מי אנחנו ומה אנחנו. ככה יצא. ככה יצאנו.

איכשהו, סוג של תאונה, אי שם בשנת 1998 מצאנו עצמנו עולים לירושלים. במסיבה בצוללת הצהובה גייסו כספים לרדיו פיראטי שנקרא פריסקופ. על המוזיקה היו כמה חבר'ה אנגלים שהיו חלק משבט הספירלה. הטקנו החופשי הוא מה שהוא בעיקר בזכותם. שמעתי ורקדתי ומאוד נהניתי. שם במסיבה עוד לא הבנתי שהם הכתיבו לי את הדרך. מספר שנים אחר כך מצאתי את עצמי באנגליה, רוקד באדיקות במבנים נטושים בערבי שבת ובוקר ראשון לצלילי אסיד טקנו. אחר כך מצאתי את עצמי שוב ושוב בצ'כיה. רוקד שוב בטקניבל(מילה של אותם חברי ספיירל טרייב). ואז רימוני הלם וגז מדמיע. כדי שנפסיק לרקוד. וצרפת ובולגריה וגם ירדן. המסר במסיבה הועבר אליי. לקח לי הרבה שנים עד שקיבלתי ואימצתי אותו. לקח לי שנים להבין איפה התחיל כל הטקנו הזה.

אחרי שלמדתי לקרוא הפכתי למכור למילה הכתובה. היה ריב עם הספרנית לגבי האפשרות להחליף ספרים פעמיים באותו יום. המדע הבדיוני לא העיף אותי מעולם. אבל היו חריגות. כשיצא התרגום העברי לקלאסיקת הסייבר פאנק "נוירומנסר" של ויליאם גיבסון רכשתי. בגיל 16 בטח קראתי על ראסטאפרים שמרחפים באוויר, קוראים להירגע בנאאדם ושומעים דאב חללי שמהלל את יה. על בירה קירין, אמפטמינים והמטריצה. אהבתי והושפעתי. אבל הבנתי רק אחרי הרבה שנים.

האם לקרוא על ראסטה ודאב בלי להבין מה זה גרם לי להגיע אל זה בסוף. או שאולי היה צורך שאקרא את זה על מנת שאהיה מי שאני הרבה שנים אחר כך. או שהבנתי אבל לא בקליפה החיצונית כבר אז כשקראתי, וזה פרץ בבוא הזמן.

או הכול ביחד בעצם. אין ביצה ואין תרנגולת כי אין תשובה לשאלה. אני מי שאני הושפעתי ממה שהייתי ומה שהשפיע עלי בלי להבין אותו כבר השפיע עליי. הנתיב עם הבחירות האינסופיות שכבר נכתב מזמן. על הקרח.

אני מי שאני, מנסה לפעמים לא להיות בכלל אני. אבל האני תמיד תופס את האני. לפעמים בליטוף ולפעמים ממש חונק. כדאי להקשיב. כדאי לנסות להבין מאיפה זה בא, אני.



על מה חשבת בדיוק?

ראינו את "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר.

הם יצאו למלחמה ברשות השידור וסוג של תיעדו אותה. אין לי מה לספר לכם על הטירוף וההסתאבות של רשות השידור(ערוץ 1, ערוץ הכנסת וקול ישראל). על משכורות גבוהות יותר מדי ועל בטלה וחוסר מעש. על אי עמידה במשימה של של לשדר לציבור ולמען הציבור. על הקושי בלהיות יוצר במדינת ישראל. על תשוקה.

לכו תיראו את הסרט קודם כל כי תהנו. וחוצמזה כי תחשבו וזה מה שאתם רוצים לעשות באמת.

הסרט מתחיל בהדגמה של כוחה האדיר של הטלויזיה החד ערוצית. היא השתמשה בו למשל למלחמה בחרם הערבי. ימים נשכחים שבהם האויבים היו אויבים ואנחנו היינו אנחנו. מאז ובמיוחד בשנת 67 סיבכנו עצמנו בבוץ. שנהיה יותר עמוק. ומה זה בוץ? קפה שחור שלא בושל כי מישהו חיפף. הרבה פחות טעים. הרבה יותר מבאס בשלוקים האחרונים. גירסה מקוצררת של עניין שלא ארוך מלכתחילה. מספק את הצורך בצורה בסיסית.לא עד הסוף. יהיה בסדר אל תדאגו. אבל אתה יודע שלא ממש.

בפוסט הקודם רשמתי על היפ הופ. הפחתתי בשמות אבל יש משהו חיוני ששכחתי. הלבנבנים היהודונים מברוקלין. הביסטי בויז. הם מעולים. והם לבנים. ובניגוד לסטנדרט האמריקאי בו לוקח זמן עד שהצבעים מתערבבים פה זה קרה טיק טק. עם וייב לבן של לד זפלין והארדקור ועם וייב של…נו, היפ הופ.

עוד מעט אמור לצאת להם אלבום חדש שהתעכב המון מסיבות טרגיות בין השאר. בכל מקרה סינגל אחד הספיק לצאת עם נאס. שכבר אמרתי שעושה את זה נכון.

זו בעצם גירסת כיסוי/הומאז לסולווקס ששרו על הרבה יותר מדי דיג'ים. פה מדברים על הרבה יותר מדי ראפרים. מאלו שגורמים לי לפלוט שאני לא אוהב היפ הופ.

אני אישית הכי אוהב את האלבום hello nasty שלהם. בטח בגלל השיר המטומטם עם לי סקראץ פרי, שקורא להם בחיבה ביסלי בויז. השיר הוקלט בדיוק אחרי עוד ביקור מפגר שלו בישראל.

לי סקראץ פרי גאון הדור. בפעם הראשונה זה עבר לי מעל הראש. חשבתי מי הזקן הקשקשן הזה פה על הבמה. אלו מנטרות קסומות וכה טיפשיות הוא ממלמל. אבל כשסקראץ פרי מדבר הוא לא מפסיק. שטף מילים יוצא לו מהפה בשירה ובפטפוט ובסוף כל משפט מגיע הוייב. ואיתו האהבה. גוד וייבס. הוא לא הגיוני בכלל אבל הכול מתחבר. משוגע. מאז פגשתי עוד כמה וכמה ראסטפארים שאו שרוכבים איתו על גל משותף, או שפשוט העתיקו אותו. מסכן נשרף לו האולפן ומאז הוא לא מתאושש. לפחות הוא קבר כמה סלילים בחול עוד לפני כדי שיקבלו קצת אנרגיה מאמא אדמה.

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הוא קיבל את הסמכות ממשרד התחבורה, והוא יקדם לבדו את פרוייקט הרכבת התחתית. חזונה של ענבל פרלמוטר קרוב מאי פעם למימוש. מקווה שישתמשו בתרגום שלה