מחשבות על החיים – הבלוג


סוג של אמנות

בנקסי הוא אמן רחוב אנגלי. האמן רחוב הכי גדול בעולם. כנראה האמן רחוב הכי טוב בעולם. המוח שלו חד כמו סכין. הוא שופע רעיונות וכולם ממש חכמים.

לא רבים יודעים או בכלל מאמינים שזה הגיוני אבל בנקסי הוא חצי ישראלי-חצי ערבי. הוא חולק את סיפור החיים המעניין הזה עם אחותו קארין ארד החצופה. היא כתבה מאמר מהפכני. הוא העלה את ערך הנדלן של כל בית שצייר עליו. החיים בין דת לדת ומוצא למוצא השפיעו עמוקות על מהלך חייו של  בנקסי. אחרי ריב על טריטוריה עם קלון הוא נאלץ לעזוב את ישראל ולקדם את הקריירה שלו באנגליה כשהוא מנצל את החצי הפלסטינאי שלו לקבלת ויזת פליט מהאו"ם. שם צמח מלמטה-  מהרחוב. אחרי שתלה תמונות שלו בגלריית טייט עלתה קרנו גם בעיני מבקרי האמנות ומאז הוא פורח.

הסוגיה הפוליטית לא משה ממוחו הקודח של בנקסי ולפני כשנתיים החליט לבקר בארץ על ידי שימוש בדרכון מחודש. כך נמלט מזכוכית המגדלת של הסקוריטטה הישראלית שעוצרת ומעכבת את הכניסה לישראל  לכל פרופסור מלומד או ליצנים שברור שהם אנטישמים.

על המסע הזה מחליט בנקסי לבסס את הסרט הראשון שלו. "היציאה מחנות המתנות" מבוסס על הטיול לישראל, ההכנות שלו וכמובן על השותף ההזוי של בנקסי למסע לארץ ישראל.

טיירי גואטה הצורפתי הוא חצי אח של דייויד גואטה הדיג'י הנודע. אבל בניגוד לבנקסי ההיסטוריה המשפחתית לא השפיעה על מהלך חייו. בניגוד לדייויד והקריירה הנוסקת שלו הוא החליט להיות פשוט היפי. לצלם המון, לעשות ילדים, ולנסות להיות בשמחה ברוב הזמן הפנוי שלו.  מי שעובד פחות מקבל הרבה יותר זמן פנוי וזה הופך הרבה יותר קשה להיות בשמחה.

אז לכו לראות את הסרט. אחד מהם מוכשר והשני מעתיקן לא רע.

אומרים לי שאני שקרן. קשה לי לענות. האמת היא סובייקטיבית לחלוטין. לא טענתי מעולם שאני מציג את האמת. בטוח שלא את שלי. כשמתחיל בלגן אני תמיד בודק פה. שם מדברים לעניין.

זה תמיד מרגיע אותי כשאני נסער. הדם של ויליאמס הופך אותך למשהו אחר.

 



סופשנה

עוד שנה מסתיימת לה בעוד רגע. שנה שאני זוכר את המספר שלה והיא לא באותיות. אני מרגיש שהשנה חדשה  עם התפוח בדבש זו גם שנה חדשה בשבילי. אבל מתוקף היותי אזרח הכפר הגלובלי ומשתמש כבד במטריצה גם זה סיום שנה ומקום לסיכום.

אז אני יכול לרשום ולחשוב מה כדאי להגיד שהיה טוב השנה. שייח ג'ראח בגדול לא טוב. ממשלה ושריפות לא טוב. יהודים וערבים לא ממש טוב.  גם השנה! . לאכול בעלי חיים או כל מוצר מן החי גם לא טוב ויש ספר על זה. הרבה מוזיקה טובה.

אני יכול גם להעתיק את  הרשימה של אלון ולשנות את הסדר כמו שעשו בפיצפורק,אבל אני פשוט מעדיף את  הרשימה של הNME.

אז האלבום של בסט קוסט מצוין.

השנה משהו קרה. עם קשר ברור לתוחלת החיים שגדלה הפכו הזקנים יותר מגניבים מהצעירים. אני אוהב את הגורילז וLCD כל כך כי הם יותר מבוגרים ממני. כבר דיברתי עליהם כאן.

גם ניל יאנג שפאקינג הופיע בוודסטוק הוציא אלבום שהוא די רלונטי לימינו אלה. הוא כמובן מהגג על תקופת הצעירות בה נהג לתפוס טרמפים עם שחורים(!) שנתנו לו לעשן משהו, אבל הוא בסוף מודה לאשתו ולילדים.

אבל חטיאר השנה הבלתי מעורער הוא כמובן דייויד בואי בכבודו ובעצמו. גם בגילו המזדקן הוא ממשיך להוציא מוזיקה נועזת ותרנית וכמובן להקדים את זמנו. באלבום האחרון שלו הוא לא דופק חשבון לאף אחד. הוא מבצע גירסאות כיסוי ללהקות אזוטריות ומוציא לאור שירים שאין ספק שבלעדיו אני ואתם לא היינו מכירים.

הוא לוקח שיר של להקת באוהאוס(שמכנים עצמם לעיתים "הבינלאומי") על טיפוס מוזר בשם זיגי שלא מפחד לנגן בגיטרה בשנת    2010 והופך אותו לדייויד בואי. אם הייתי הסולן של באוהאוס הייתי מתאסלם.

אחרי שהלייבל הסיאטלי סאב פופ הצליח השנה עם להקת no age הוא החתים נרקומנים אחרים בשם נירונה. בואי לקח שיר שלהם על ברוקר שירד מנכסיו והפך אותו לשיר הרבה הרבה הרבה יותר טוב. אם הייתי הסולן של נירונה הייתי מתאבד.

כמו כן לוקח בואי את המפיק טרנט רנזור איש Nine inch nails וכותב איתו שיר על הבדיקות המעיקות בנמלי התעופה בכניסה לארצות הברית. טרנט רנזור התפרסם מאז עם הפסקול המפוקפק ל"רשת החברתית" אבל בואי היה שם לפני כולם כמו תמיד.

השיא של האלבום הוא כמובן השימוש של בואי בז'אנר האלקטרוני הלונדוני החדש – הג'אנגל.  פלא קטן חותם את האלבום והופך אותו בלי שאלה לה-אלבום של שנת 2010.

אין שום ספק שבשנת 2011 גם הסבתא שלכם תרקוד בחתונה לצלילי let's dance. כי בואי הכי גדול.

חובה לתת בסיכום השנה גם אזכור של כבוד לBURIAL שלקח השנה  באלבומו "לא באמת" את הפוסט דאבסטפ למקומות שאף אחד לא היה מאמין שיגיע אליהם בשנת  2007. למשל עם השיר הזה.



דליפה במשפחה

ויקי ליקס. אתר אינטרנט שעלה לאוויר בשנת 2006 ומיוצג ע"י  מר ג'וליאן אסנג' האוסטרלי. הסיפור הוא ידוע ומוכר לכולנו והוא חוזר על עצמו בשמות שונים כל כמה זמן. אדון X עובד בארגון חשוב ומשמעותי. אדון X מגיע חדור אידיאולוגיה ומצפון. בזמן עבודתו עובר עליו שינוי עמוק ומשמעותי לכולנו. לעיתים הוא מגלה שהארגון המדובר הוא לא מה שחשב. שמדובר בסאוב. שהפוליטיקה משחקת תפקיד משמעותי. שהמכרזים תפורים. שהאידיאולוגיה הכנה והאמיצה שלשמה הצטרף לארגון לא ממש משחקת בו תפקיד. הוא מבין שהוא עוד פיון פטריוטי שנקרא אל הדגל. ושהדרג העליון משחק בפיונים להנאתו הרבה וכמובן שללא שום מטרה נעלה. לעיתים הוא מגלה שמלחמה, בשביל מה זה טוב? כשבעלי האינטרסים העליונים ביותר בארגון דואגים לתחת שלהם  ושהוא האזרח הקטן על הזין שלהם. ואז הוא מנצל את מעמדו בארגון וגונב מסמכים חשובים שגילויים יגלה את טבעו האמיתי של הארגון. הוא לוחם מבפנים, מחליט להוציא לאור את האמת המסריחה, מקוה לעשות שינוי אמיתי. הרי זה מה שהתכוון מלכתחילה כשהצטרף לארגון. לעשות שינוי משמעותי.

אתם יכולים לקרוא לאיש הזה ואנונו. אתם יכולים לקרוא לה ענת קם. החודש קוראים לו ברדלי מנינג והוא כרגע מאזין לרייג' אגיינסט דה משין ומטליקה בחסות אמריקה החופשית בגואנטנמו.

מה זו משפחה בעצם?

מדובר בקרבת דם בדרך כלל. והאנשים עם קרבת הדם משוכנעים כולם שמתוקף היותם קרובים אליך בדם הם רשאים להגיד לך מה לעשות. כיצד יש לנהוג. מה ראוי ומה לאו. גם אתה משוכנע שאתה יכול להגיד להם מה לעשות וכיצד לנהוג. אז די ברור שזה לא יסתדר.

אם נרכז חבורה של אנשים יהיו להם לרוב דעות שונות אחד מהשני. ואז נעמיד אותם אחד ליד השני. א' יגיד לב' מה לעשות והוא יגיד לג' מה לעשות והוא יגיד לד' מה לעשות והוא בתורו יגיד לא' מה לעשות. וכל אחד רוצה משהו אחר. מעבר לזה א' דואג להגיד גם לג' וד' מה עליהם לעשות. זה לא שזה לא עובד לגמרי. זה נע בין חוסר פונקציונליות מחריד להרמוניה מפעימה. זה נע מהקוטב הזה לקוטב הקיצון במהלך כל הזמן. זה יכול לעבוד. לרוב יש בין א ב ג וד אחד שהוא חזק יותר מכל השאר. בדרך כלל החוזק לא בא מההיגיון. משהו בעבר מכתיב אותו. והוא זה שמקשיבים לו יותר ועושים כדברו. אבל הזמן עובר ומאזני הכוחות משתנים. לא כולם מוכנים לקבל את ההשתנות. החזק של אתמול מדגיש שצריך לנהוג כדרכו. אבל אתה החזק של אתמול, זמנך עבר, אומרים לו השאר.

אנחנו מקבלים מערכת יחסי כוחות דינמית ומשתנה. האידאה יפה. כולם יערבו לכולם ובעזרת התמיכה ההדדית נהפוך את חיי כל החברים במשוואה לנוחים ובטוחים הרבה יותר. בעזרת הכח המרוכז נוכל לפתור בעיות ביתר קלות. במציאות נוצרים תסביכים, רגשי נחיתות, רגשות אשם.

ובעיקר שריטות בנפש ובנשמה. מאלו שאוכלות את כולנו בכל יום ויום. מאלה שגורמות למחלות כמו סרטן ולהתקפי לב. לדיכאונות וחרדות. לחוסר קבלת העצמי וחוסר קבלת האחר, שני מפתחות זהובים שיכולים להביא לאושר.

ושאלה לחברת קרמה. מדוע שארצה להריח כמו תה ירוק?

וקריאה לעזרה : ויקי זקוקה לכם כבכל שנה. תרמו מכאן.



צלם צלם!

המצלמה. יכולת טכנולוגית מופלאה. מה זה עושה? אתה נמצא במקום מסוים. מעמיד את המכשיר המצלם בעמדה מסוימת, מבקש לחייך ולוחץ על כפתור. התוצאה מרשימה. נוצרת תמונה שמתעדת את מה שהתרחש באותו מקום. אתה יכול להראות אותה לגם למי ששלא היה במקום ביחד איתך ולהעביר לו רושם של מה היה שם. הרושם אינו מדויק אבל אל זה נגיע בהמשך.

לחלופין אתה יכול להתרשם מתמונה המתעדת "אירוע" או "מקום" בו לא היית, כשמישהו אחר חושף אותך להתרחשות. בהתחלה המצלמה לא הייתה נגישה כלכלית לכולם. היו "צלמים" מקצועיים שהיית יכול לקרוא להם כשהיית זקוק לתיעוד. אירועים חשובים צולמו. אחר כך הטכנולוגיה ירדה אל העם והפכה לאפשרית כמעט לכל אחד. המצלמה צילמה תמונה "קפואה" או לחלופין "וידאו", תמונה זזה ומלווה בהקלטה של הקול.

עם התקדמות הטכנולוגיה הצילום הפך לדיגיטלי. אין יותר פילם שאותו צריך לפתח, למצלמה מצורף מסך עליו אפשר לראות את התמונה שצילמנו מייד. המקום על הפילם היה מוגבל וגם את זה ביטלנו. הזיכרון האלקטרוני הוא עצום ובסהכ אפשר לצלם כמעט כמה שרוצים ללא הגבלה. היכולת לראות את התמונה שצילמנו באופן מיידי מונעת פספוס התיעוד. אם התמונה לא מוצלחת נצלם מייד עוד אחת. אם התמונה לא מוצלחת נמחוק אותה מייד ולא ישאר לה זכר.

אחר כך הגיעו הטלפונים הסלוללרים. כמעט כל אדם נושא איתו טלפון נייד. כמעט כל טלפון נייד מכיל בתוכו מצלמה דיגיטלית. המשמעות היא פשוטה, יש עלינו מצלמה זמינה בכל רגע נתון. אפשר לתעד הכול.

אם מישהו פגע לך באוטו, אתה מייד מצלם את המכה. אם ראית נעליים יפות בחלון הראווה, אתה מיד מצלם אותם ושולח לאשתך. אם אכלת משהו טעים במיוחד, אתה מיד מצלם ומעלה לפייסבוק. הכול צלים וכל הזמן.

פעם היו רושמים על כרטיסי כניסה להופעות שאסור להיכנס עם מצלמה. היום לכולנו יש מצלמה ואנחנו נכנסים איתה לכל מקום. כבר לא רושמים את ההערה וחלק מהנוף הטבעי של כל אירוע הוא טלפונים ניידים שמורמים אל על ומתעדים – מצלמים.  במתקנים ביטחוניים עוד מונעים מאנשים להיכנס עם מצלמה(=טלפון עם מצלמה). אני בטוח שעם הזמן הטלפונים נטולי המצלמה ייכחדו ולמתקנים הביטחוניים פשוט לא תהיה ברירה. מעבר לזה היכולת לצלם היא כה טריויאלית שהרבה יותר קשה להסתיר. פוטנציאל התיעוד של כל דבר הוא 100 אחוז. המצלמות כבר נמצאות ממש בכל מקום. בכל עסק, בכל כביש, בכל מרכז סואן. פשוט בכל מקום. אנחנו מצולמים כל הזמן.

גם בבית אנחנו מתקינים יותר ויותר מצלמות. כדי לבדוק את המטפלת, כדי להשגיח על הילדים, כדי לבדוק שהכול בסדר.

יש תרבויות ילידים שהאמינו שהמצלמה גונבת לך חלק מהנשמה. התיעוד שלך בעצם משאיר חלק ממך במקום אחר, והניתוק של החלק הזה ממך הוא לא לעניין לדעתם. הסינים נהגו להאמין שתמונות הן מנהג בורגני שלא מקובל אצל הסוציאליסט. אתה אמור לזכור את חייך כפי שהם עכשיו, ההתרפקות על העבר, פעם הייתי כך וכך, היא פסולה.

אני חלוק בדעתי לגבי  המצלמה. אני אוהב את האפשרות שהיא נותנת לי, ובמיוחד עם המעבר לדיגיטליות ולניידים אני מצלם הרבה יותר. כשאני מטייל אני נוהג לצלם. אני לא כל כך נוהג להסתכל על זה אחר כך. אבל הידיעה שמה שהיה מתועד, ושאוכל לראות אותו שוב אם ארצה מוצאת חן בעיניי. אני נהנה להעביר את המידע על החוויה שלי באופן ויזואלי לאחרים, אבל אני שם לב שככל שהטכנולוגיה משתכללת זה מעניין אותם פחות ופחות. כשאני מתבונן באלבומי תמונות של אחרים בדרך כלל מטריד אותי יותר מתי זה כבר יגמר, מאשר מה שאני רואה. אבל זה פשוט בגלל שיש בדרך כלל הרבה יותר מדי תמונות. המצגות שמראות "תמונות מדהימות" של מקום תקופה או אירוע די משעממות אותי, אני לפעמים מחליט שאני רוצה להגיע למקום, אבל פחות לראות סדרת תמונות שלו.

אני אוהב להיזכר אבל בינתים אני עוד זוכר, גם בלי תמונה. אולי יבוא יום ואהיה חייב אותה. דרור פויר רשם על האפשרות לצלם ולשלוח באינטרנט תמונה שלך מייד עם הגיעך לפסגת האוורסט. אני נקסם ונגעל מהאפשרות, בדיוק כמוהו. אם אגיע למעלה(לא נראה לי) בטח אתפתה ואשתף, אבל זה נשמע לי רע.

צלם של הלונלי פלנט מספר למה הוא לא תמיד לוקח איתו מצלמה. לי יש את הפריבילגיה לשכוח אותה לעיתים קרובות. הוא מדבר על הקארמה שתראה לך דברים שעדיף שלא תצלם, כשאתה לא יכול לצלם. אני מסכים איתו.

בטיול אסייתי אופייני פיגרנו טכנולוגית ולקחנו איתנו מצלמת פילם. חלק מהפילם טבלו בנהר המקונג . פילם אחד יצא מהקופסא שלו. התוצאה הייתה טעימה שלו מהכימיכלים שהוזרמו כמובן באופן חופשי לנהר. לקח המון זמן עד שמצאנו מעבדה שמוכנה לפתח הפילם ידנית, כבר לא נשארו  הרבה כאלה. קיבלנו תוצאה פסיכדלית לחלוטין. מי הנהר שהתרכבו עם הפילם יצרו אפקט הזוי על התמונות.טכנולוגית זה כבר לא יכול לקרות היום באופן "טבעי" שכזה.

מצד שני הפוטושופ וחבריו מאפשרים לנו לקחת כל תמונה ולעשות בה כרצוננו. אפשר לאפקט את האותנטיות החוצה, אפשר לזייף את הרגע. כל תמונה שאנחנו רואים בעיתון הניירי או הדיגיטלי עברה עיבוד. האמת בה הובהרה או שטושטשה, שילוב של שניהם ביחד בדרך כלל. אז הזמינות והנגישות מאפשרים גם את הזיוף הטוטאלי והמוחלט. חזרנו לנקודת ההתחלה של אי הידיעה מה היה שם באמת.

להיות במקום הנכון בזמן הלא נכון

אל קאעידה הוא ארגון דמיוני

המצלמה הפכה אותנו לכוכבים. הנה שיר על זה



על מה חשבת בדיוק?

ראינו את "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר.

הם יצאו למלחמה ברשות השידור וסוג של תיעדו אותה. אין לי מה לספר לכם על הטירוף וההסתאבות של רשות השידור(ערוץ 1, ערוץ הכנסת וקול ישראל). על משכורות גבוהות יותר מדי ועל בטלה וחוסר מעש. על אי עמידה במשימה של של לשדר לציבור ולמען הציבור. על הקושי בלהיות יוצר במדינת ישראל. על תשוקה.

לכו תיראו את הסרט קודם כל כי תהנו. וחוצמזה כי תחשבו וזה מה שאתם רוצים לעשות באמת.

הסרט מתחיל בהדגמה של כוחה האדיר של הטלויזיה החד ערוצית. היא השתמשה בו למשל למלחמה בחרם הערבי. ימים נשכחים שבהם האויבים היו אויבים ואנחנו היינו אנחנו. מאז ובמיוחד בשנת 67 סיבכנו עצמנו בבוץ. שנהיה יותר עמוק. ומה זה בוץ? קפה שחור שלא בושל כי מישהו חיפף. הרבה פחות טעים. הרבה יותר מבאס בשלוקים האחרונים. גירסה מקוצררת של עניין שלא ארוך מלכתחילה. מספק את הצורך בצורה בסיסית.לא עד הסוף. יהיה בסדר אל תדאגו. אבל אתה יודע שלא ממש.

בפוסט הקודם רשמתי על היפ הופ. הפחתתי בשמות אבל יש משהו חיוני ששכחתי. הלבנבנים היהודונים מברוקלין. הביסטי בויז. הם מעולים. והם לבנים. ובניגוד לסטנדרט האמריקאי בו לוקח זמן עד שהצבעים מתערבבים פה זה קרה טיק טק. עם וייב לבן של לד זפלין והארדקור ועם וייב של…נו, היפ הופ.

עוד מעט אמור לצאת להם אלבום חדש שהתעכב המון מסיבות טרגיות בין השאר. בכל מקרה סינגל אחד הספיק לצאת עם נאס. שכבר אמרתי שעושה את זה נכון.

זו בעצם גירסת כיסוי/הומאז לסולווקס ששרו על הרבה יותר מדי דיג'ים. פה מדברים על הרבה יותר מדי ראפרים. מאלו שגורמים לי לפלוט שאני לא אוהב היפ הופ.

אני אישית הכי אוהב את האלבום hello nasty שלהם. בטח בגלל השיר המטומטם עם לי סקראץ פרי, שקורא להם בחיבה ביסלי בויז. השיר הוקלט בדיוק אחרי עוד ביקור מפגר שלו בישראל.

לי סקראץ פרי גאון הדור. בפעם הראשונה זה עבר לי מעל הראש. חשבתי מי הזקן הקשקשן הזה פה על הבמה. אלו מנטרות קסומות וכה טיפשיות הוא ממלמל. אבל כשסקראץ פרי מדבר הוא לא מפסיק. שטף מילים יוצא לו מהפה בשירה ובפטפוט ובסוף כל משפט מגיע הוייב. ואיתו האהבה. גוד וייבס. הוא לא הגיוני בכלל אבל הכול מתחבר. משוגע. מאז פגשתי עוד כמה וכמה ראסטפארים שאו שרוכבים איתו על גל משותף, או שפשוט העתיקו אותו. מסכן נשרף לו האולפן ומאז הוא לא מתאושש. לפחות הוא קבר כמה סלילים בחול עוד לפני כדי שיקבלו קצת אנרגיה מאמא אדמה.

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הוא קיבל את הסמכות ממשרד התחבורה, והוא יקדם לבדו את פרוייקט הרכבת התחתית. חזונה של ענבל פרלמוטר קרוב מאי פעם למימוש. מקווה שישתמשו בתרגום שלה



חשבתי שאתם כושים… וכושים זה טוב

אני לא אוהב היפ הופ. אני נוהג להגיד זאת

נתחיל בהודעה מאת גראנד מסטר פלאש

מוזיקה זה טואאוב. בכל סוגה של מוזיקה יש הרבה הרבה לא תודה ויש גם טוב. אני משתדל לשמור על ראש פתוח. אוהב הכול אם זה טוב. יש טוב בכל דבר.

מושפע מסוגות שונות ז'אנר ההיפ הופ החל לקרום גידים אי שם בשנות ה70.

אני לא אוהב את הרוב. הם מקשקשים יותר מדי. הם מתרברבים. הם מספרים לי סיפורים דבילים. כושים שמדברים שטויות. אבל הכול שטויות בכלל.

תמיד אהבתי את דרה ושותפיו. הם סקסיסטים  ומטיפים למוסר לקוי. אבל ההפקה שלו תמיד נפלאה. וזה מצחיק לאללה. ושם מתחת מתחבאת רגישות והבנה ואהבה ורצון לחיות.

זה למשל מתוך אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים. השכן ממול הביא לי אותו. הוא אהב מוזיקה רגילה, עם נטייה אלקטרונית. בערמה הגדולה שלו מצאתי משהו שאני אוהב. כשסנופ מדבר אני מאמין לו. הוא בא ממציאות כזאת.

השנה יצא האלבום של ביג בוי איש אאוטקאסט. אחרי שהוא ואנדרה 3000 ביטלו את החתונה הקתולית ועברו ליחסים פתוחים כל אחד קיבל יד עצמאית. ביג בוי חשב וחשב והבין שאם הוא מעונין ליצור עניין אצלי הוא חייב לעשות את זה. ההפקה כל כך טובה שבא לבכות. האורחים עומדים בתור וביג בוי, שר או מפטפט מדבר כל כך חכם. המטאפורות. משפטי המחץ מצמידים אותי לקיר. אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר כל הזמן, אבל כשזה חודר אליךאתה נקרע. ואיזה הפקה מרהיבה

ב2 לנובמבר יש הצבעה חשובה שעלולה לשנות את העולם לתמיד

גם נאס הבין שיש ירידה חזקה במניות. האמת שתמיד אהבתי גם אותו, איכשהו. טיפוס שחדר את העטיפה חסינת הכושונים בדרך כלל. על כל  גלגוליו השונים עד עתה. השנה הוא החליט לקום ולעשות מעשה. הוא מביא את הרובים. דמיאן מארלי מביא את הגנג'ה. זה הם אמרו. ההיפ הופ פוגש את הרגאי שוב. דמיאן מארלי בן שלו שר ונאס מפטפט. על המלחמה באפריקה. על החיים. על אהבה כמובן. משהו יושב שם טוב וזה מתחבר. הם קוראים לזה קרובים רחוקים ובסוף הם מכריזים שגם אנחנו הישראלים והפלסטינים קרובים שלהם. אני גאה שיש לי כזו משפחה

גם אמינם בסדר. אני לא אשים לכם את הלהיט עם ריאהנה כי שמעתם גלגלצ. אגב 60 שנה לגלי צהל והענין המוזר הזה בכללו של תחנת רדיו צבאית. כלי פרופגנדה עתיק יומין שקיבל טויסט. זה מוזר ולא מקובל שזו התחנה הפופולרית בישראל. זה הגיוני ומחייב במדינה עם אג'נדה כה הזויה. שוחרי שלום ולוחמים אמיצים. נטמעים ומתאימים עצמם לסביבה החמה ועם זאת אחרת. הם האחר אנחנו התרבותי והמודרני. אבל גם בתוכנו יש את האחר במהות. סיבוך בלתי פתיר ובלתי אפשרי שמבטיח עניין בלי פוסק ואיתו גאווה בלתי נשלטת ואכזבה שמפוררת אותך. מיכל ניב, קוואמי ולירון תאני, י. קוטנרת נדב רביד, גדעון רייכר, אלכס אנסקי. תחת משטר צבאי וזה עובד איכשהו. מופע ענק בפארק כבר לא יהיה אבל יש פיצול פנימי שגורם לאהבה מהולה בשנאה, על הטריק שמכרתם לי, ליברליות תחת מעטה צבאיות. או ההיפך.

ודרה כשחזר לשיר אמר את זה הכי טוב. הוא לא נוהג לכתוב לעצמו את המילים

תקשיבו לכושים. זה מה שאני אומר.

 



אההההה שמח

שוב הגיע סוף השבוע. והוא צופן בחובו פסטיבל שזה כיף. אבל לפני זה חרא ברא. כן שוב אני פותח עיתונים, קורא בלוגים וצועק כוס ראב ראבעק ארס. כוסאימא שלכם מתנחלים. וכוס אימא שלכם שחקני תיאטרון. כוסאמק בועז גאון וכוסאמק ניסן שור וכושיליראבק ampm שלא מכרו לי בירה אחרי 11 בלילה. כוסאימא של חברי הכנסת שלא בחרתי שדאגו להעביר את החוק הזה וכושילאחותך רונן מיילי שקידם את החוק הזה בלי בושה. אבל בירה זה שטויות. ערבים ויהודים זה הסרט הרע.

ואגב זה, כוסאימאמא של דורון ושלמה שמספרים שהם פתחו את החומוסיה הראשונה בתל אביב.אני לא מאמין לכם! עוד מעט תגידו לי שאתם יהודים ערבים ולא יהודים יוצאי עדות המזרח.

מהי הקללה? קללה היא מנהג פרימיטיבי. פעם האמין האדם שאם יגיד למישהו שאמא שלו זונה אז באמת יש סיכוי שהיא  תיהפך לזונה. היום מוכרים את זה בספרים וסדנאות. אולי אם אאמין אז זה יקרה?

אני מתנצל. הזעם הוציא ממני את החיה הפרימיטיבית. התבהמתי. ונראה שכולם מסביב גם כן.

אז מה נעשה עם כל הכאב הזה? בימים כאלה עם סופה של השנה היהודית ולקראת תחילתה של חדשה אני מבסוט. המדינה הולכת לעזאזל אבל תמיד יש משפחה. משפחה קטנה ואוהבת  שלעולם לא תניח לכסף ונדלן לעמוד לה לרועץ. שתשרה עליי את רוח החג. שתיתן לי להבין שאהבה, חמלה, הקשבה והבנה של הזולת היא מה שעומד במרכזה. שתרצה לחגוג ותמיד להתחשב באחר, בעיקר על חשבון עצמך. שלעולם לא תעשה חשבונאות על כל גווניה, ללא העלבות והאשמות שווא ונקמנות שמקורה בעבר. התחשבות מלאה בצרכיו השונים של כל אינדוידואל, פשרה, הענקה ובעיקר המון אהבה. למרות היסטוריה קשה, למרות אפשרות לחיכוך והתקטננות. פשוט אות ומופת להתנהגות שונה. שמח להכיר את קרוב המשפחה שלי שזה עתה נולד, שמח לאחל רפואה שלמה ולתת חיבוק גדול. שמח…אתם מבינים על מה אני מדבר. שתהיה שנה טובה!

גם למכבי נמאס מהמלחמה

הכומר ג'ון הייגי שתרם כסף למען בניית היכל התרבות באריאל דווקא מחכה לה



ניחוחות
אוגוסט 28, 2010, 12:18 pm
Filed under: יפות נפש | תגיות: , , , , ,

אודי שרבני הלך שבוע בלי דאודורנט. אני לא יודע הרבה עליו. אבל הוא כותב מצוין כבר שנים. 42 מעלות. אמא שלך אבא שלך.

זה די מסריח בלי דאודורנט. ובתוך עמי אני חי. לכן אני נוהג להסתובב. וחם לאללה. עוד מעט זה יגמר. אבל בינתיים אתה נתקל בסוגים של מסריחים ויש ניסיון מודע ליצור שיוויון בעולם, ולכן יש גם סוגים של מסריחות. המסריח יכול להסריח פשוט כי חם נורא והוא הלך הרבה/עשה פעולה מאומצת/שהה במקום נטול מזגן. בזמנים האלה זה לגיטימי להסריח. לא בא טוב אבל לפעמים אין ברירה.

אבל יש את ענין הדאודורנט המדובר. אם שמים אותו מונעים אחוז ניכר של מקרי הסרחה. כשעצרתי עם הרכב ברמזור ראיתי מדבקה שמזהירה שהדאודורנט מכיל חומרים מסוכנים שמביאים למחלות קשות. מחאה מהרחוב נגד הדאודורנט. יש גם מכתבי שרשרת שמזהירים. אומרים לי לפעמים שבדאודורנט יש אלומיניום ואלכוהול ושזה בטח מזיק.

המסריח אינו זר לי כלל וכלל. מתוקף היותי חובב מוזיקת פאנק, מוזיקה אלקטרונית בכלל  וכמובן טקנו חופשי בפרט  אני נחשף רבות לריח גוף חמצמץ. חומרים משני תודעה גורמים לך להפיץ ניחוח לא מוצלח. מועדון צפוף בו אנשים מתחככים זה בזה במהירות בינונית מעודד הזעה. אנשים שמסתובבים במשאיות נטולות מקלחות מחפפים מרצונם או נגד רצונם בנושא ההיגיינה האישית. אני לא מאחל לאף אדם את קבלת הפנים עם הגעתך לטקניבל של חברים ותיקים שמסתובבים בדרכים מזה כמה שבועות. לחבק זה לא ענין פשוט כל כך.

יש גם אידיאולוגיה שמדברת על הענין החדש יחסית של הסוואתו של ריח הגוף. הקיצונים בנושא הם הקראסטיז שסיפקו השראה ליצירת דמותו של קראסטי הליצן. יש טענה שנפולאון שלח מברק לג'וספין בו הפציר בה לא להתקלח עד לחזרתו הקרבה לפריז. אם ריח הגוף הוא טבעי למה שנסתיר אותו בעצם? אבל חינכו אותנו אחרת. פה מופיע קונפליקט. מסריח מפריע לי. גם אם השתכנעתי תיאורטית שיש צורך בהסרחה היא באה לי רע. ואם לא כיף אז לא טוב. אז יכול להיות שאפשר ואולי גם כדאי להקים לו דור חדש שיקבל את ההסרחה בסבבה. גם את זאת שבאה מבית השחי.

בהתחשב בכל הנתונים שהוצגו לעיל וגם בסיוע של בעיה רפואית(קלה ולא מדאיגה) שנוצרה לי חשבתי על דילמת הדאודורנט. כשאתה עובד במקום ממוזג קשות זה יכול לעזור מלהימנע בשימוש. ניסיתי להחליף את סוגי הדאודורנט מהחברה הפופולרית ביותר לגבר לחברות אחרות וזה לא עזר. רופא המליץ פשוט לא להשתמש בדאודורנט. לא רץ חזק בקיץ הישראלי. חשבתי על דאודורנטים "טבעיים" שהם נטולי אלומיניום ואלכוהול. חלק יצרו בעיה רפואית חדשה. הם אגב יותר זולים בדרך כלל. ואז מצאתי אחד עם ריח מצוין והוא מנע את הבעיה הרפואית ולא יצר חדשה. אבל גיליתי משהו די פשוט שבטח גיליתם אם ניסיתם לנקות את הבית/כלים בנוזל ניקוי "טבעי", זה עובד הרבה פחות. כן הריח נפלא אבל אחרי שלוש שעות הסרחתי. הטבעונאים יגידו שזה בסדר כי אין בזה כימיקלים שגורמים לגוף שלך לא להזיע בצורה מלאכותית וחוצמזה כבר אמרנו שריח גוף זה דבר טבעי שצריך להיות. עמיתים לעבודה/סעודה/נסיעה יגידו שהריח מפריע להם.

ואין בעצם תשובה. אנחנו נעים בין הרצון לאמץ אג'נדות חדשות מתקדמות יותר בריאות והגיוניות. לבין הבעיה באימוץ אג'נדות שמתנגשות קשות עם אלו שעליהן גדלנו. במקרה הזה קל להכריע. בסיטואציות שבהן אוכל למנוע את הריח אבחר בבחירה הטבעית. כשיש ספק אז אין ברירה – אלומיניום.

ומה לגבי אכילת בשר? כל זאת בפעם הבאה.

הלוולרס היו להקת הקראסט המפורסמת ביותר. משהו כמו מדנס לסקא.



מלמטה למעלה
אוגוסט 19, 2010, 1:12 pm
Filed under: יפות נפש | תגיות: , , , ,

יש ז'אנר כזה של שירים. השירים של הבאסה עם האופטימית בסוף. מעז יצא מתוק.

הכי קלאסי זה זה, ברוק בנד אני שר את זה בלי בעיה. לא כדאי לדבר על הכלים האחרים.

מה אומר בעצם בילי קורגן? שמע אחשלו חרא גדול מה שקורה לי. אבל אם החרא כזה גדול. אז רק טוב יהיה מעכשיו. כי אין יותר חרא מזה. ואז הוא מגלה שיש יותר גרוע.

מייק סקינר איש הסטריטס החביא 1000 פאונד בתוך הטלויזיה. למחרת הוא שכח מזה והטלויזיה הפסיקה לעבוד. הוא התבאס מזה תחת אבל עוד יותר התבאס מזה שאיבד 1000 פאונד. גם זה מעז יצא מתוק כי בזכות המקרה המטומטם הזה הוא הוציא אלבום מצוין. בשיר הזה אחרי ששתה מלא פחיות סופר טננטס והלך מכות עם טכנאי הטלויזיה שלא הצליח לתקן אותה החבר שלו עוזר לו ומוצא את הכסף.

ברור שלא הצלחתם להבין את האנגלית אז המסר העיקרי הוא זה :

תדאגו לעצמכם כי האחרים עסוקים מספיק בלהחזיק את הראש מעל למים.

שיהיה לכם קל יותר אורטגה ולוקאץ גם מדברים על אותו דבר בדיוק

התקופה היפה ביותר בחיי

czechtek 2005

היה לי טוב היה לי לא רע

ככה זה נראה לפני

תרקדו לפני שהמשטרה באה



מה, זה לא בחינם?

הסתכלתי הלילה ברידר שלי והחלטתי שלא אלך לישון למרות שאני צריך אלא אכתוב. אני רוצה לדבר על בחינם.

זוכרים שהצעתי לכם לקחת את הטלויזיה של החבר שלכם שקנה Lcd? זה היה טוב כי גם מיחזרנו וגם חסכנו. מה אעשה עם הכסף שחסכתי על הטלויזיה ועל הקוצץ שיער אף שהזמנתי מהונג קונג ב4 דולר במקום 100 שקל?

אולי אקנה מים בטעם ערק אשכוליות(בלי האנגאובר!)

ואולי אתן קצת לקבצן שבצומת הוא נראה מסכן. אבל גובים עליו 15% עמלה לפחות מנהלי הצמתים. כן יש כזה דבר. כל דבר שמכניס כסף יש מתווכים שבאים ולוקחים קצת. לא מצאתי אונליין את המערכון של בני היל שמדבר על cut out the middle man

האתר Bandcamp שינה את המדיניות שלו. קודם הוא נתן לאחשלו ואחותשלו להעלות תכנים זאתאומרת מוזיקה ממש בחינם. ואז למכור את זה אם בא לך לא לחלק את זה חופשי. ולקחת את הכסף לעצמך. כולו נכנס לכיס הוירטואלי. אבל עכשיו הם החליטו שזה בא להם רע והם לוקחים לך 15 אחוז מהכסף שאיזה טיפש מקטמנדו שילם לך.

והשאלה היא כזאת. זה בסדר או לא בסדר? ואני אומר בטח בסדר. למה בסדר?

קודם כל כי זכותו של כל מניאק לקחת כסף על שירות. אם סיפקו לך תעבורה, ואפשרות נגישות יש להם זכות להחליט שהמודל הכלכלי שלהם דורש גביית עמלה מהאמן. זה אפילו די אחלה של מודל כי לא לוקחים כסף מראש. אם אתה טוב ותמכור אז יאללה ניקח לך חלק מזה. אולי נפנה חלק ניכר מזה למען שדרוג האתר אבל זכותנו לממן בזה את החופשה השנתית בתאילנד או לחלופין את דמי המנוי שיס לוקחים על הHD או לחלופין נשלם למטפלת הצמודה שחייבים להחזיק כי הילד שנולד לנו הוא אוטיסט.

הבחירה היא חופשית. אני יכול להגיד למישהו שהוא מנמניאק אבל אני  לא חייב לעבוד איתו. זכותו המלאה של כל אחד להביע את דעתו בכל נושא אבל האחריות היא אישית. לא רוצה לקבוע למישהו איך להתנהג, מספיק קשה לי לקחת החלטות לגבי עצמי.

ויש את הענין הזה של החינם. בגילי המזדקן וכן גם המתפרנס אני מבין שואללה כסף זה חשוב. מהבסיס שהוא מקום לגור ולחרבן בו, משהו לאכול, ועד מותרות כמו אוכל משובח או וודקה שהיא פרימיום. מתישהו אתה מבין שעל איכות צריך לשלם. תמיד כדאי לבדוק ולחפש את הזול או יותר נכון את המשתלם. אבל כסף כן יקנה לך איכות. תמיד כיף לקבל בחינם או בזול ואסור להיות צרכן טיפש, כדאי לבדוק.

אבל כדי שמישהו יוכל לממן משהו הוא צריך תקציב. ואפשר להשיג אותו בדרכים שונות. כשהאדם הופרד מאמצעי הייצור נוצרה בעיה. מה שאנחנו עובדים בו, אצל רובנו לפחות, פשוט מספק לנו כסף. אין לנו קשר ממשי ואישי לעניין מעבר לזה. אם אתה מאמין ברעיון או משהו מעשי כדאי להביע את תמיכתך. אפשר לתמוך במשהו על ידי עזרה לענין, למשל לאסוף זבל במסיבת טבע חינמית שאני נמצא בה(חוסך עבודה למארגנים ומפנק את הטבע בו אני נמצא) ואפשר לשים מטבעות בכובע שעובר בין האנשים. ואפשר לקנות מים בטעם ערק אשכולית בבר(בלי האנגאובר!) ולא לשתות את המים שהבאתי מהבית.

כל אחד יעזור לפי יכולתו ותחושתו אבל אל תהיה אידיוט, כדי לעשות מעשים צריך מימון. כלכלי או חלופי. ואם יש לך מזומנים פנויים תמיד תחשוב על "לתרום" חלק מהם תמורת משהו שעושה לך טוב.

אגב אני אוהב היפסטרים.

אני פה כי הבירה זולה

אני בכלל אוהב כל אחד שבטוח שהוא צודק 100%. זה תמיד נשמע לי מרתק כשמישהו מקדיש את עצמו טוטאלית לנושאים שהוא החליט וכשהוא משוכנע שכל מי שחושב אחרת ממנו טועה. הרי זהו אידיוט. בדיוק כמוני.

פה תקראו את הכתבה כולה.

היפסטרים בפעולה