מחשבות על החיים – הבלוג


חושבים בטמבלר מהיום
מאי 28, 2011, 9:54 am
Filed under: Uncategorized | תגיות: , , , , ,

מחשבות על החיים נוטשת ללא בושה ועם לא מעט חרטה את הפלטפורמה שהביאה אותה עד הלום.
מהיום חושבים ב :
http://thoughtsaboutlife23.tumblr.com/

ניפגש בקרוב



על מה חשבת בדיוק?

ראינו את "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר.

הם יצאו למלחמה ברשות השידור וסוג של תיעדו אותה. אין לי מה לספר לכם על הטירוף וההסתאבות של רשות השידור(ערוץ 1, ערוץ הכנסת וקול ישראל). על משכורות גבוהות יותר מדי ועל בטלה וחוסר מעש. על אי עמידה במשימה של של לשדר לציבור ולמען הציבור. על הקושי בלהיות יוצר במדינת ישראל. על תשוקה.

לכו תיראו את הסרט קודם כל כי תהנו. וחוצמזה כי תחשבו וזה מה שאתם רוצים לעשות באמת.

הסרט מתחיל בהדגמה של כוחה האדיר של הטלויזיה החד ערוצית. היא השתמשה בו למשל למלחמה בחרם הערבי. ימים נשכחים שבהם האויבים היו אויבים ואנחנו היינו אנחנו. מאז ובמיוחד בשנת 67 סיבכנו עצמנו בבוץ. שנהיה יותר עמוק. ומה זה בוץ? קפה שחור שלא בושל כי מישהו חיפף. הרבה פחות טעים. הרבה יותר מבאס בשלוקים האחרונים. גירסה מקוצררת של עניין שלא ארוך מלכתחילה. מספק את הצורך בצורה בסיסית.לא עד הסוף. יהיה בסדר אל תדאגו. אבל אתה יודע שלא ממש.

בפוסט הקודם רשמתי על היפ הופ. הפחתתי בשמות אבל יש משהו חיוני ששכחתי. הלבנבנים היהודונים מברוקלין. הביסטי בויז. הם מעולים. והם לבנים. ובניגוד לסטנדרט האמריקאי בו לוקח זמן עד שהצבעים מתערבבים פה זה קרה טיק טק. עם וייב לבן של לד זפלין והארדקור ועם וייב של…נו, היפ הופ.

עוד מעט אמור לצאת להם אלבום חדש שהתעכב המון מסיבות טרגיות בין השאר. בכל מקרה סינגל אחד הספיק לצאת עם נאס. שכבר אמרתי שעושה את זה נכון.

זו בעצם גירסת כיסוי/הומאז לסולווקס ששרו על הרבה יותר מדי דיג'ים. פה מדברים על הרבה יותר מדי ראפרים. מאלו שגורמים לי לפלוט שאני לא אוהב היפ הופ.

אני אישית הכי אוהב את האלבום hello nasty שלהם. בטח בגלל השיר המטומטם עם לי סקראץ פרי, שקורא להם בחיבה ביסלי בויז. השיר הוקלט בדיוק אחרי עוד ביקור מפגר שלו בישראל.

לי סקראץ פרי גאון הדור. בפעם הראשונה זה עבר לי מעל הראש. חשבתי מי הזקן הקשקשן הזה פה על הבמה. אלו מנטרות קסומות וכה טיפשיות הוא ממלמל. אבל כשסקראץ פרי מדבר הוא לא מפסיק. שטף מילים יוצא לו מהפה בשירה ובפטפוט ובסוף כל משפט מגיע הוייב. ואיתו האהבה. גוד וייבס. הוא לא הגיוני בכלל אבל הכול מתחבר. משוגע. מאז פגשתי עוד כמה וכמה ראסטפארים שאו שרוכבים איתו על גל משותף, או שפשוט העתיקו אותו. מסכן נשרף לו האולפן ומאז הוא לא מתאושש. לפחות הוא קבר כמה סלילים בחול עוד לפני כדי שיקבלו קצת אנרגיה מאמא אדמה.

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הוא קיבל את הסמכות ממשרד התחבורה, והוא יקדם לבדו את פרוייקט הרכבת התחתית. חזונה של ענבל פרלמוטר קרוב מאי פעם למימוש. מקווה שישתמשו בתרגום שלה



אני מפחד
מאי 18, 2010, 4:37 am
Filed under: Uncategorized

שיר נפלא לחג

ג'רביס קוקר עדיין ענק



המוות הוא לא מרשים
מאי 16, 2010, 9:26 pm
Filed under: Uncategorized | תגיות:

המוות בדרך כלל לא מרשים. קורט קוביין היה סופרסטאר שחולה במחלת קיבה זוועתית שלפני שירה לעצמו בראש הזריק הרואין ועישן סיגריה. הוא היה רק בן 27.

המוות לא כזה זוהר בדרך כלל. יש את "המחלה". תאים סרטניים מתחילים להתפתח בגופך עד שאתה קורס. יש אלצהיימר, אתה שוכח מי אתה ומה אתה עושה בושות לעצמך ובעיקר למשפחתך ובסוף אתה מאבד כל יכולת לתקשר עם סביבתך וצריכים לטפל בך כמו בתינוק. יש תאונת דרכים פתטית שקוטפת חיים בלי שום סיבה הגיונית. חיילים שמתים, אזרחים שמתים בפיגוע, צבא שהורג אזרחים, יש עוד המון דרכים למות.

המכנה המשותף של רוב המיתות שהן לא יפות כמו בסרט. זה טיפשי בדרך כלל, הכול היה יכול להיות אחרת רק אם…

עד גיל מסוים אתה נקי מהטרגדיה, אם יש לך מזל. המוות לא נתפס כמוחשי. משהו שכן אומרים שהוא קורה אבל עוד לא שמתי לב אליו בצורה אישית. ואז גם הגוף שלך משמיע רעשים של חריקה. יש שחיקה. המכונה מתחילה לעצור, באיטיות אבל הכיוון ברור. ומסביב זה קורה עוד ועוד. עוד לא לחבר הכי טוב שלך אבל לאבא שלו, או לחבר של חבר. או למישהו מהעבודה. מתישהו נקלט שהמוות פה והוא בא ואז הולך ושוב חוזר. וכדאי להדחיק ולהתעלם. כי אולי מחר נמות, אבל אולי לא.

המוות הוא חלק מהחיים. בסוף נמות, ואלו שסביבנו גם ימותו, חלק לפנינו וחלק אחרינו. ואף אחד לא באמת יודע מה הסדר. והמוות די מבאס. חלק מהמערכת אבל פתאום באמצע, מישהו קם והולך. וצריך להמשיך וגם צריך לזכור.



שלום
מאי 6, 2010, 3:44 pm
Filed under: Uncategorized | תגיות: , ,

אהלן!

אהלן כי אנו במדינה במזרח התיכון.

אני ברק והנה הבלוג שלי. אני גר בפרבריה שבגוש דן. עובד בתל אביב ומשתדל לבלות גם בתל אביב.

נשוי באושר ומתישהו מקוה שבעושר. מתקרב לאמצע העשור הרביעי של חיי. המוזיקה היא חיי, אבל גם אוכל, ספרים וקולנוע זה עניין משמעותי. יש לי משפחה וזה סיפור מסובך.

אם אצליח להתמיד אז יש לי כמה וכמה רעיונות על מה לכתוב. אני נוטה להיות אישי אבל זה יכול להיות גם כללי.