מחשבות על החיים – הבלוג


סוג של אמנות

בנקסי הוא אמן רחוב אנגלי. האמן רחוב הכי גדול בעולם. כנראה האמן רחוב הכי טוב בעולם. המוח שלו חד כמו סכין. הוא שופע רעיונות וכולם ממש חכמים.

לא רבים יודעים או בכלל מאמינים שזה הגיוני אבל בנקסי הוא חצי ישראלי-חצי ערבי. הוא חולק את סיפור החיים המעניין הזה עם אחותו קארין ארד החצופה. היא כתבה מאמר מהפכני. הוא העלה את ערך הנדלן של כל בית שצייר עליו. החיים בין דת לדת ומוצא למוצא השפיעו עמוקות על מהלך חייו של  בנקסי. אחרי ריב על טריטוריה עם קלון הוא נאלץ לעזוב את ישראל ולקדם את הקריירה שלו באנגליה כשהוא מנצל את החצי הפלסטינאי שלו לקבלת ויזת פליט מהאו"ם. שם צמח מלמטה-  מהרחוב. אחרי שתלה תמונות שלו בגלריית טייט עלתה קרנו גם בעיני מבקרי האמנות ומאז הוא פורח.

הסוגיה הפוליטית לא משה ממוחו הקודח של בנקסי ולפני כשנתיים החליט לבקר בארץ על ידי שימוש בדרכון מחודש. כך נמלט מזכוכית המגדלת של הסקוריטטה הישראלית שעוצרת ומעכבת את הכניסה לישראל  לכל פרופסור מלומד או ליצנים שברור שהם אנטישמים.

על המסע הזה מחליט בנקסי לבסס את הסרט הראשון שלו. "היציאה מחנות המתנות" מבוסס על הטיול לישראל, ההכנות שלו וכמובן על השותף ההזוי של בנקסי למסע לארץ ישראל.

טיירי גואטה הצורפתי הוא חצי אח של דייויד גואטה הדיג'י הנודע. אבל בניגוד לבנקסי ההיסטוריה המשפחתית לא השפיעה על מהלך חייו. בניגוד לדייויד והקריירה הנוסקת שלו הוא החליט להיות פשוט היפי. לצלם המון, לעשות ילדים, ולנסות להיות בשמחה ברוב הזמן הפנוי שלו.  מי שעובד פחות מקבל הרבה יותר זמן פנוי וזה הופך הרבה יותר קשה להיות בשמחה.

אז לכו לראות את הסרט. אחד מהם מוכשר והשני מעתיקן לא רע.

אומרים לי שאני שקרן. קשה לי לענות. האמת היא סובייקטיבית לחלוטין. לא טענתי מעולם שאני מציג את האמת. בטוח שלא את שלי. כשמתחיל בלגן אני תמיד בודק פה. שם מדברים לעניין.

זה תמיד מרגיע אותי כשאני נסער. הדם של ויליאמס הופך אותך למשהו אחר.

 



צלם צלם!

המצלמה. יכולת טכנולוגית מופלאה. מה זה עושה? אתה נמצא במקום מסוים. מעמיד את המכשיר המצלם בעמדה מסוימת, מבקש לחייך ולוחץ על כפתור. התוצאה מרשימה. נוצרת תמונה שמתעדת את מה שהתרחש באותו מקום. אתה יכול להראות אותה לגם למי ששלא היה במקום ביחד איתך ולהעביר לו רושם של מה היה שם. הרושם אינו מדויק אבל אל זה נגיע בהמשך.

לחלופין אתה יכול להתרשם מתמונה המתעדת "אירוע" או "מקום" בו לא היית, כשמישהו אחר חושף אותך להתרחשות. בהתחלה המצלמה לא הייתה נגישה כלכלית לכולם. היו "צלמים" מקצועיים שהיית יכול לקרוא להם כשהיית זקוק לתיעוד. אירועים חשובים צולמו. אחר כך הטכנולוגיה ירדה אל העם והפכה לאפשרית כמעט לכל אחד. המצלמה צילמה תמונה "קפואה" או לחלופין "וידאו", תמונה זזה ומלווה בהקלטה של הקול.

עם התקדמות הטכנולוגיה הצילום הפך לדיגיטלי. אין יותר פילם שאותו צריך לפתח, למצלמה מצורף מסך עליו אפשר לראות את התמונה שצילמנו מייד. המקום על הפילם היה מוגבל וגם את זה ביטלנו. הזיכרון האלקטרוני הוא עצום ובסהכ אפשר לצלם כמעט כמה שרוצים ללא הגבלה. היכולת לראות את התמונה שצילמנו באופן מיידי מונעת פספוס התיעוד. אם התמונה לא מוצלחת נצלם מייד עוד אחת. אם התמונה לא מוצלחת נמחוק אותה מייד ולא ישאר לה זכר.

אחר כך הגיעו הטלפונים הסלוללרים. כמעט כל אדם נושא איתו טלפון נייד. כמעט כל טלפון נייד מכיל בתוכו מצלמה דיגיטלית. המשמעות היא פשוטה, יש עלינו מצלמה זמינה בכל רגע נתון. אפשר לתעד הכול.

אם מישהו פגע לך באוטו, אתה מייד מצלם את המכה. אם ראית נעליים יפות בחלון הראווה, אתה מיד מצלם אותם ושולח לאשתך. אם אכלת משהו טעים במיוחד, אתה מיד מצלם ומעלה לפייסבוק. הכול צלים וכל הזמן.

פעם היו רושמים על כרטיסי כניסה להופעות שאסור להיכנס עם מצלמה. היום לכולנו יש מצלמה ואנחנו נכנסים איתה לכל מקום. כבר לא רושמים את ההערה וחלק מהנוף הטבעי של כל אירוע הוא טלפונים ניידים שמורמים אל על ומתעדים – מצלמים.  במתקנים ביטחוניים עוד מונעים מאנשים להיכנס עם מצלמה(=טלפון עם מצלמה). אני בטוח שעם הזמן הטלפונים נטולי המצלמה ייכחדו ולמתקנים הביטחוניים פשוט לא תהיה ברירה. מעבר לזה היכולת לצלם היא כה טריויאלית שהרבה יותר קשה להסתיר. פוטנציאל התיעוד של כל דבר הוא 100 אחוז. המצלמות כבר נמצאות ממש בכל מקום. בכל עסק, בכל כביש, בכל מרכז סואן. פשוט בכל מקום. אנחנו מצולמים כל הזמן.

גם בבית אנחנו מתקינים יותר ויותר מצלמות. כדי לבדוק את המטפלת, כדי להשגיח על הילדים, כדי לבדוק שהכול בסדר.

יש תרבויות ילידים שהאמינו שהמצלמה גונבת לך חלק מהנשמה. התיעוד שלך בעצם משאיר חלק ממך במקום אחר, והניתוק של החלק הזה ממך הוא לא לעניין לדעתם. הסינים נהגו להאמין שתמונות הן מנהג בורגני שלא מקובל אצל הסוציאליסט. אתה אמור לזכור את חייך כפי שהם עכשיו, ההתרפקות על העבר, פעם הייתי כך וכך, היא פסולה.

אני חלוק בדעתי לגבי  המצלמה. אני אוהב את האפשרות שהיא נותנת לי, ובמיוחד עם המעבר לדיגיטליות ולניידים אני מצלם הרבה יותר. כשאני מטייל אני נוהג לצלם. אני לא כל כך נוהג להסתכל על זה אחר כך. אבל הידיעה שמה שהיה מתועד, ושאוכל לראות אותו שוב אם ארצה מוצאת חן בעיניי. אני נהנה להעביר את המידע על החוויה שלי באופן ויזואלי לאחרים, אבל אני שם לב שככל שהטכנולוגיה משתכללת זה מעניין אותם פחות ופחות. כשאני מתבונן באלבומי תמונות של אחרים בדרך כלל מטריד אותי יותר מתי זה כבר יגמר, מאשר מה שאני רואה. אבל זה פשוט בגלל שיש בדרך כלל הרבה יותר מדי תמונות. המצגות שמראות "תמונות מדהימות" של מקום תקופה או אירוע די משעממות אותי, אני לפעמים מחליט שאני רוצה להגיע למקום, אבל פחות לראות סדרת תמונות שלו.

אני אוהב להיזכר אבל בינתים אני עוד זוכר, גם בלי תמונה. אולי יבוא יום ואהיה חייב אותה. דרור פויר רשם על האפשרות לצלם ולשלוח באינטרנט תמונה שלך מייד עם הגיעך לפסגת האוורסט. אני נקסם ונגעל מהאפשרות, בדיוק כמוהו. אם אגיע למעלה(לא נראה לי) בטח אתפתה ואשתף, אבל זה נשמע לי רע.

צלם של הלונלי פלנט מספר למה הוא לא תמיד לוקח איתו מצלמה. לי יש את הפריבילגיה לשכוח אותה לעיתים קרובות. הוא מדבר על הקארמה שתראה לך דברים שעדיף שלא תצלם, כשאתה לא יכול לצלם. אני מסכים איתו.

בטיול אסייתי אופייני פיגרנו טכנולוגית ולקחנו איתנו מצלמת פילם. חלק מהפילם טבלו בנהר המקונג . פילם אחד יצא מהקופסא שלו. התוצאה הייתה טעימה שלו מהכימיכלים שהוזרמו כמובן באופן חופשי לנהר. לקח המון זמן עד שמצאנו מעבדה שמוכנה לפתח הפילם ידנית, כבר לא נשארו  הרבה כאלה. קיבלנו תוצאה פסיכדלית לחלוטין. מי הנהר שהתרכבו עם הפילם יצרו אפקט הזוי על התמונות.טכנולוגית זה כבר לא יכול לקרות היום באופן "טבעי" שכזה.

מצד שני הפוטושופ וחבריו מאפשרים לנו לקחת כל תמונה ולעשות בה כרצוננו. אפשר לאפקט את האותנטיות החוצה, אפשר לזייף את הרגע. כל תמונה שאנחנו רואים בעיתון הניירי או הדיגיטלי עברה עיבוד. האמת בה הובהרה או שטושטשה, שילוב של שניהם ביחד בדרך כלל. אז הזמינות והנגישות מאפשרים גם את הזיוף הטוטאלי והמוחלט. חזרנו לנקודת ההתחלה של אי הידיעה מה היה שם באמת.

להיות במקום הנכון בזמן הלא נכון

אל קאעידה הוא ארגון דמיוני

המצלמה הפכה אותנו לכוכבים. הנה שיר על זה