מחשבות על החיים – הבלוג

אני לא אוהב היפ הופ. אני נוהג להגיד זאת

נתחיל בהודעה מאת גראנד מסטר פלאש

מוזיקה זה טואאוב. בכל סוגה של מוזיקה יש הרבה הרבה לא תודה ויש גם טוב. אני משתדל לשמור על ראש פתוח. אוהב הכול אם זה טוב. יש טוב בכל דבר.

מושפע מסוגות שונות ז'אנר ההיפ הופ החל לקרום גידים אי שם בשנות ה70.

אני לא אוהב את הרוב. הם מקשקשים יותר מדי. הם מתרברבים. הם מספרים לי סיפורים דבילים. כושים שמדברים שטויות. אבל הכול שטויות בכלל.

תמיד אהבתי את דרה ושותפיו. הם סקסיסטים  ומטיפים למוסר לקוי. אבל ההפקה שלו תמיד נפלאה. וזה מצחיק לאללה. ושם מתחת מתחבאת רגישות והבנה ואהבה ורצון לחיות.

זה למשל מתוך אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים. השכן ממול הביא לי אותו. הוא אהב מוזיקה רגילה, עם נטייה אלקטרונית. בערמה הגדולה שלו מצאתי משהו שאני אוהב. כשסנופ מדבר אני מאמין לו. הוא בא ממציאות כזאת.

השנה יצא האלבום של ביג בוי איש אאוטקאסט. אחרי שהוא ואנדרה 3000 ביטלו את החתונה הקתולית ועברו ליחסים פתוחים כל אחד קיבל יד עצמאית. ביג בוי חשב וחשב והבין שאם הוא מעונין ליצור עניין אצלי הוא חייב לעשות את זה. ההפקה כל כך טובה שבא לבכות. האורחים עומדים בתור וביג בוי, שר או מפטפט מדבר כל כך חכם. המטאפורות. משפטי המחץ מצמידים אותי לקיר. אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר כל הזמן, אבל כשזה חודר אליךאתה נקרע. ואיזה הפקה מרהיבה

ב2 לנובמבר יש הצבעה חשובה שעלולה לשנות את העולם לתמיד

גם נאס הבין שיש ירידה חזקה במניות. האמת שתמיד אהבתי גם אותו, איכשהו. טיפוס שחדר את העטיפה חסינת הכושונים בדרך כלל. על כל  גלגוליו השונים עד עתה. השנה הוא החליט לקום ולעשות מעשה. הוא מביא את הרובים. דמיאן מארלי מביא את הגנג'ה. זה הם אמרו. ההיפ הופ פוגש את הרגאי שוב. דמיאן מארלי בן שלו שר ונאס מפטפט. על המלחמה באפריקה. על החיים. על אהבה כמובן. משהו יושב שם טוב וזה מתחבר. הם קוראים לזה קרובים רחוקים ובסוף הם מכריזים שגם אנחנו הישראלים והפלסטינים קרובים שלהם. אני גאה שיש לי כזו משפחה

גם אמינם בסדר. אני לא אשים לכם את הלהיט עם ריאהנה כי שמעתם גלגלצ. אגב 60 שנה לגלי צהל והענין המוזר הזה בכללו של תחנת רדיו צבאית. כלי פרופגנדה עתיק יומין שקיבל טויסט. זה מוזר ולא מקובל שזו התחנה הפופולרית בישראל. זה הגיוני ומחייב במדינה עם אג'נדה כה הזויה. שוחרי שלום ולוחמים אמיצים. נטמעים ומתאימים עצמם לסביבה החמה ועם זאת אחרת. הם האחר אנחנו התרבותי והמודרני. אבל גם בתוכנו יש את האחר במהות. סיבוך בלתי פתיר ובלתי אפשרי שמבטיח עניין בלי פוסק ואיתו גאווה בלתי נשלטת ואכזבה שמפוררת אותך. מיכל ניב, קוואמי ולירון תאני, י. קוטנרת נדב רביד, גדעון רייכר, אלכס אנסקי. תחת משטר צבאי וזה עובד איכשהו. מופע ענק בפארק כבר לא יהיה אבל יש פיצול פנימי שגורם לאהבה מהולה בשנאה, על הטריק שמכרתם לי, ליברליות תחת מעטה צבאיות. או ההיפך.

ודרה כשחזר לשיר אמר את זה הכי טוב. הוא לא נוהג לכתוב לעצמו את המילים

תקשיבו לכושים. זה מה שאני אומר.